שוב חופש גדול. שוב התלבטות מה לעשות עם הילדים, איך למשוך את השמיכה הקצרה לצד שתוכל לאפשר עוד חופשה משפחתית בחו"ל. היום לפני שנה מיכלי אהובתי התעוררה מלילה טרוט שינה בבית החולים הלל יפה. זה היה אחרי מסע ארוך של כמה ימים לשוב הביתה מהטיול המשפחתי הארוך בהודו שנקטע לאחר השליש הראשון שלה. הקרסול המנותח שלה כאב, הילדים התחברו מחדש למסך הטלוויזיה שבבית, וכולנו ביחד ולחוד ניסינו לעכל. תהליך ההחלמה יחד עם החזרה לשגרה שאב את כולנו. בדיוק שנה אחרי הפציעה, בשבת שעברה, יצאנו לטייל בנחל כזיב. טיול שסימן את ההחלמה, החזרה לטיולים. הטקסט שמופיע בהמשך נכתב לפני שנה פחות יומיים. בלילה שלפני היציאה מבית החולים בהודו, בדרך למסע רווי מכשולים של יומיים לארץ. עכשיו, עוד רגע, מקווה להצליח לעבד באופן יותר אינטנסיבי את החוויה המשפחתית המדהימה שעברנו .
לפנות בוקר. השמש עולה לאיטה בשמי עיירת המעבר קנגרה. מאחוריי שרועים על מיטתם נערים וילדים. שלושת בני. השמיכות זרוקות ברישול על גופם המתוח. סערת רגשותיהם לא ניכרת בשנתם. חמש מאות מטר מכאן נוקש הודי חביב על דלת חדרה של זוגתי, פותח אותה לרווחה בברכת בוקר טוב חיננית באנגלית רצוצה. מניח על הארונית שליד מיטתה את קנקן התה ומסתלק בחופזה. עוד שעות ספורות יתחיל המסע שלנו חזרה הביתה. חלום של שנים נקטע באיבחה של החלקה, תנועה אחת לא נכונה, קרסול שבור. צילומים. גבס. טיסה. ניתוח צפוי. פחות מיממה לאחר שהגענו לאזור הקסום בו קבע הדלאי למה את ביתו, דרמסלה, אני מוצא עצמי יושב ליד זוגתי האהובה, נאנקת מכאבים בכבישים הצרים היורדים בין העננים במורדות ההימליה, מפציר בנהג להאט שוב ושוב בכל עיקול ובכל מהמורה. ויש הרבה כאלה. עוברים בסמטאות הצרות של באגסו ומקלוד גאונץ'. מבטי מנסה לבלוע בשקיקה מהולה בטרדות, כאב, וניסיונות יצירת קשר עם חברת הביטוח את מראותיהן של העיירות בהן רצינו לטייל חולפים על פני. המוני בתי הקפה, הנזירים הטיבטים.
תיירים גודשים את סמטאותיה הצרות. הרבה ישראלים. לפני זמן קט שוב התגלתה האחווה הישראלית בגדולתה. לא חלפו שניות מאז מיכלי החליקה לצד עז נגחנית ועד שהגיעו לכאן כמה חברה צעירים ומיד התגייסו להושיט עזרה. האחד סטודנט לרפואה, השני חובש, והאחרים באו לראות מה אפשר לעשות. דורון, שמנהל כבר 17 שנה את בית חב"ד כאן מזיז את עז המחמד של המשפחה, "הצעצוע הכי טוב שאי פעם קנה" לדבריו לילדיו ומעביר לי את כל המידע לאן כדאי לפנות ומה הטלפון של האורתופד. רק לפני דקות ספורות עוד דיברנו על ארוחת השבת הקרבה והאפשרות להקרין בהמשך השבוע סרטים שלי למטיילים ולמקומיים באזור. מראה הרגל לא נעים. הילדים קצת מבוהלים אבל מגוייסים לעזרה. הגדולים נשלחים לחדר להתחיל לארגן לנו תיק לפינוי. הקטן מסייע למיכלי. הרבה פעמים באים בביקורת למטיילים הישראלי, אבל בעזרה הדדית אין להם מתחרים. שתיים ממהרות להזעיק רכב חילוץ. ארבעה חברה פותחים את האלונקה וחוזרים לימיהם הלא רחוקים בצבא. מכר של מיכלי מהעבודה שנמצא כאן עם משפחתו מיד מגוייס לקחת אחריות על הילדים שלנו. הראש סחרחר מפיתולי הדרך והשימוש בנייד . מערבולת רגשות בה מתחרים בעוצמה מכאובי הקרסול של מיכלי עם מכאובי החופשה שנקטעה אפילו לפני מחציתה. רק אתמול הגענו לדרמקוט בה חלמנו לשהות, להיות משפחה, לנוח, ללכת לסדנאות הצורפות, המקרמה, מוסיקה, היוגה, המסז', הבישול, למפלים, לטעום מעוגת באגסו ולהתענג על הקינוח "שלום למלכה" שהבטיחו לנו שהוא הכי טעים בהודו כולה.
אנו מנסים לברך על כל מה שזכינו. לראות את הטוב שבסיטואציה, ובעיקר מבטיחים לשוב. המכאובים נמשכים, המבטים נעים חליפות מהנייד שמשגר עצות והנחיות אל מיכלי הדואבת ואל הפרות ההולכות להן במרכז הכביש ושלל סוגי התחבורה שמתחרים על מקומם זה לצד זה. קופים מקפצים בצד הדרך וכלב עקשן מסרב להתרומם. 23 שנה אחרי שהביקור הקודם שלי בהודו נקטע לרגל חתונתו של אחי, אני שוב חוזר לארץ הרבה לפני התכנון ומנחם את עצמי שנקודת האור באירוע היא שהוא מחייב אותנו לחזור לכאן שוב. אם ההגעה לכאן לוותה בחששות רבים של המשפחה, בפחד מהבלתי מוכר ומכל התדמיות של הודו, השיבה הבאה לכאן כבר תהיה מרצון ושמחה של כולם מתוך ציפיה לחוויות הקסומות שמעניקה המדינה המיוחדת הזו. נקודה זו גם מביאה אותי להחלטה לשתף. בעידן בו חוויה שלא צולמה, פויסבקה, ושותפה משל לא התקיימה סירבתי לקחת חלק בחגיגה. נהניתי לצבור את חוויותי האישיות והמשפחתיות עמוק אל נימי דמי ולא אל מקשי המקלדת. כעת, שעות ספורות לפני המסע הארוך אל הארץ המחוספסת והקשה שלנו, אל החופש הגדול הישראלי הבלתי נגמר שלא היה אמור להיות לנו ואל מסע השיקום של מיכלי אני מחליט בכל זאת לשתף. אך במקום בזמן הווה אני מזמין את עצמי לשתף את החוויות הצרובות, את מה שייוותר בזכרוני או שיביט אלי ממאות התמונות ודקות הוידיאו. לעבד את המסע , ולו כדאי להמשיך להשאיר אותו בקרבי לפחות לעוד שבעת השבועות שאמור היה להתקיים. אני מחליט להעלות לפחות שבעה טקסטים, אחד לכל שבוע חופשה שנקטע. מקווה להנות, אולי גם אתם. שלושה שבועות בהודו לקחו אותי למקומות בהם לא הייתי בעבר, לחוויות אותן לא חוויתי. הודו מעיניים של איש משפחה ולא מעיניו של איש צעיר אחרי שירות צבאי. מסע עם קצת יותר מזומנים, פחות זמן. מסע שבו גיליתי הודו שונה, אחרת, הודו של המעמד הבינוני.