הודו - היום הראשון

כשחושבים על זה, לא יכלה להיות קבלת פנים שתכין את המשפחה שלי יותר טוב לטיול בהודו . 24 שנים אחרי שעזבתי אותה, מבטיח לעצמי שעוד אשוב, נחתנו בניו דלהי, זוגתי האהובה, שלושת ילדי ואני. את מיכלי לקח משהו כמו עשר שנים לשכנע, לילדים לא היתה ברירה. חלקם באו בשמחה גדולה יותר, אחרים פחות. שעות ארוכות הם ישבו וצפו בסרטונים שצילמו מטיילים על הודו, אבל רק מעט מהם יכלו להכין אותם באמת לשעות הקרובות, אם בכלל.

שדה התעופה של ניו דלהי מודרני למדי. בשעת לילה מאוחרת היה שומם. זו הייתה קרקע מצוינת למפגש הראשון. לא נזקקנו להרבה מאמץ לשכנע את נהג רכב הנוסעים הפנימי של שדות התעופה לתת לנו טרמפ קל ולחסוך לנו את ההליכה הארוכה. הילדים חגגו ולמדנו את עקרונות הכנסת האורחים, היתרונות של להיות זר בהודו ( ולא בפעם האחרונה בטיול), ותורת הבקשיש.

הרגעים האלה גם הזכירו לי את הזמן החלף מאז הביקור שלי האחרון בהודו. אז מכונת שתיה של פפסי הייתה רק בדמיון. היו אלה שנים שהודו עדיין לא התירה יבוא של דבר כמעט והשפעת הקולוניאליזם האמריקאי הייתה מינימלית. כפי שאיווכח בשבועות הבאים, בשנים שלא הייתי הודו עברה תמורות רבות . וגם אני.

כמי שמבין שטיול משפחתי שונה "קצת" מטיול בדד, הכינותי מראש את המלון ללילה הראשון. זכרתי איך בפעם הראשונה שירדתי מתחנת הרכבת, לקח אותי רוכב הריקשה למיין בזאר. זה היה סיבוב ארוך רק כדי להגיע ממש חזרה מעבר לכביש. הפעם הזמנתי מראש. בדוכן המוניות הרשמי בשדה התעופה וידאנו כמה פעמים שיגיע רכב מספיק גדול שיוכל להכיל את חמשתנו (חברה, משפחה ושלושה ילדים זה לא מספר אידאלי למונית). איש לבוש מדים יפים הוביל אותנו אל היציאה ואמר שהנהג מיד יגיע. מיד בהודית זה אומר שבו, תנוחו, מתישהו נגיע. שיעור ראשון בהבנת הנשמע. כל אחד תפס איזה תיק לשבת, מביטים אל האופק הרחוק מחכים למונית המדוברת. אחרי טיסה ארוכה כל דקה נראית כמו נצח, רק שהפעם זה באמת היה נצח. בסוף מגיעה טויוטה מקרטעת. בלי גגון. אנו שוב מזכירים שביקשנו מונית גדולה, של שבעה מוקמות. הנהג שאינו מבין כמובן מילה באנגלית מסביר שבטח שזה שבע מקומות ומראה לנו איך נדחסים חמישה אנשים על ארבעה מושבים ותיקיהם עליהם. ברור שבשלב הזה עדיף כבר להצטופף מלהתעקש. אז נדחסים. היציאה מהשדה ממלאת את הריאות. הרחוב שוקק חיים ומשב הלחות נכנס מן החלון. עיני כל החבורה פתוחות לרווחה שותות בצמא את המראות מבעד לחשיכה. הדרך ארוכה. מתקרבים. כיוון שזכרתי את המיין בזאר, רחוב התיירים הראשי כמקום הומה, בחרתי מלון סמוך לו, אבל לא ממש בתוכו. בתמונות בבוקינג הוא נראה ממש סביר. הרכב נכנס לסמטאות האפלות, אנשים שרועים על הריקשות בצד הדרך, החום מהביל והלחות גבוהה. הרוב בלי חולצה. לנהג כמובן שאין שום מושג היכן המלון ואת האנשים השוכבים בצידי הדרך אין ממש דרך לשאול. בסופו של דבר עוצרים ליד מלון. בתוך הרחוב הצר הכל חשוך. דופקים על הדלת. לוקח קצת זמן עד ששני בחורים מנומנמים פותחים את הדלת, אבל לא את החשמל. מסתבר שיש הפסקת חשמל. כדי להתמודד עם החום הגדול ועומס הצריכה עושה העיריה את הדבר המובן מאליו- מפסיקה את החשמל באופן יזום כל פעם לחלק אחר של העיר. המזגנים לא עובדים, גם המאווררים לא. לח. דביק. ובהודו כמו הודו, עד שהפקיד מוצא את שמנו ומחליט איזה חדר לתת לנו עוברות עוד שתיים שלוש הפסקות חשמל. הגנרטור מופעל ושוב מופסק ושוב מופעל ושוב מופסק עד שאנחנו מוזמנים לעלות לקומה רביעית. משוש בן השמונה נכנס למעלית. ושוב הפסקת חשמל. הדלתות סגורות. המקומיים מנסים לפתוח את הדלתות בכוח בעוד אחד אחר הולך שוב להפעיל את הגנרטור. חלקנו מודאגים בעוד משוש האלוף רגוע לגמרי. מוציא את הפנס מהתיק (באינטואיציה של טייל ותיק שמתי לכל אחד פנס בתיק הגב) ומאיר לעצמו את קוביית המעלית. לאחר זמן קצר החשמל חוזר. עולים ברגל. בגלל הפסקות החשמל החדר חם כמו תנור פיצות. המזגנים עושים בעיקר רעש ומתאמצים מאוד לתפקד. חמש בבוקר. נרדמים.

לאחר כמה שעות שינה, קמים אל רחוב שונה לחלוטין. צפוף ללא הכר, הומה, מלוכלך ודחוס. באור רואים כמה לא מזמין האזור. המשפחה די בשוק. טועמים אשכול בננות בפינת הרחוב וצועדים.

כיוון שלא תכננו את המשך דרכנו אלא רק בכמה יעדים כלליים, שמנו פעמינו למשרד התיירות הרשמי להתלבט על בניית המסלול שלנו לעשרת השבועות הקרובים .תוך מספר דקות ניגש אלינו בחור צעיר ונחמד, והתחיל לשוחח. כאשר הבין שאנחנו מחפשים את משרד התיירות, שמח לעזור. עצר נהג ריקשה מקומי, וביקש ממנו בהינדית לקחת אותנו למקום. כיוון שאני מטייל מנוסה, אני יודע להיזהר מאנשים כאלה. אני מביט בספר, מוציא את הכתובת, מוודא שאנחנו נוסעים למקום הנכון. הכל נהדר. מגיעים לרחוב. נהג הריקשה מוריד אותנו בערך באזור, בחור נחמד אחר פוגש אותנו. מכוון אותנו בדיוק למשרד. ​​

שלט יפה, נראה כמו לשכת מודיעין. במשרד המרווח מציעים לנו שתיה. משוחחים ארוכות, מבינים במה אנחנו מעוניינים. להפתעתי מסתבר שאפשר לנסוע לרג'סטאן. שמעתי גדולות ונצורות על המקום ולא זכיתי להיות בו בטיול הראשון. תמיד רציתי להגיע לשם. ארץ המהרג'ות, מרוץ הגמלים המפורסם, מדבר. כיוון שמדובר באזור גדול וכיוון שבכל זאת אני לא לגמרי תרמילאי כרגע, מחליטים על רכב עם נהג. נחיתה רכה למשפחה בהודו. מקבלים הצעת מחיר. וסים מקומי במחיר שלימים יתברר כמופקע.

במסעדה ליד, האוכל מבטיח. וגם ההודים. כמי שהקשיבו היטב לכל האגדות שסיפרתי לילדים, לא מחמיצים אף אחד מעובדי ויושבי המסעדה לבהות בפלא שהתיישב ליד השולחן. כולם מביטים בוהים בנו ללא הפסקה בעוד אנו מתענגים על מטעמי המטבח המקומי, ומהתעוזה של הבנים להעז ולנסות מאכלים וטעמים חדשים. הצלחה גדולה.

מחוץ למסעדה מחכה לנו אותו בחור נחמד שקיבל את פנינו. משועממים החברה? אנחנו מודיעים במשרד שנחליט עד הערב רק כדי להבין ביציאה שמשרד התיירות הרשמי נמצא בעצם בכלל במקום אחר בכיכר הגדולה. המונסון תופס אותנו. אונו חוסים בצילו של גג פח קטן לחצי שעה. הילדים מזנקים מדי פעם בגשם ונהרות המים נקווים ברחוב. כיוון שרוצים גם לראות משהו אז הולכים לשער הודו. ספוגי זיעה ומים אנו מגיעים בחשכה, ומעזים לטעום מדוכני הרחוב.

​בדרך חזרה אנו נדחסים במונית קטנה לנסיעה ארוכה. במסעדה בערב פוגשים חברה ישראלים שמספרים לילדים על הקינוח האולטימטיבי של המטיילים הישראלים בהודו. "שלום למלכה". נעים להכיר. למטה, בסוכנות תיירות אחרת, מקבלים הצעה דומה לטיול ברג'סטאן בערך בשליש מחיר. כל כך הרבה הודו ביום אחד.


Featured Posts
Posts are coming soon
Stay tuned...
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square